<h1>ספר החינוך מצוה תקנ"א</h1>
<h2>דף כז:</h2>
שלא נלבש בגד מחובר מצמר ופשתים וזהו נקרא שעטנז, ועל זה נאמר [דברים כ"ב] לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. רמז משרשי המצוה כתבתי בסדר משפטים בענין מכשפה לאו ה' [מצוה ס"ב]. והרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה כתב בטעם האיסור לפי שהיו כומרי עבודה זרה לובשין בזמן ההוא כן הוא, וכתב עוד כי היום הוא מפורסם הדבר אצל כומרים שיש במצרים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין איסור מן התורה מחברת צמר ופשתים אלא בשוע טווי ונוז, כלומר שהצמר שוע בפני עצמו, כלומר טרוף, וטווי בפני עצמו, ונוז בפני עצמו, פירוש נוז שזור, וכן הפשתן כמו כן שוע וטווי ונוז בפני עצמו ואחר כך חברם יחד כגון שארגן או אפילו קשרן זה בזה מכיון שעשה בהן שני קשרים זהו שעטנז דאוריתא ללקות עליו, אבל כל זמן שלא נעשו בהן שלשה המלאכות שכתבנו אין זה שעטנז דאוריתא אלא מדרבנן כדעת קצת המפרשים ואין לוקין עליו, אבל מדרבנן אסור כל שנעשה בהן אחת מן המלאכות שזכרנו או שוע או טווי או נוז, וזהו אמרם זכרונם לברכה [כלאים פ"ט מ"ט] הלבדין אסורין, כלומר מדרבנן מפני שהן שוע, ומן המפרשים שאמרו דבמלאכה אחת מאלו אסורין מדאוריתא, וכשאמרו בכאן אסורין כלומר מדאוריתא, ואמרו זכרונם לברכה בענין זה [יומא ס"ט ע"א] אפילו עשר מצעות זה על גב זה וכלאים תחתיהן אסור לישב עליהן דחיישינן שמא תכרך נימא על בשרו, ודבר זה אמרו זכרונם לברכה כשאותן הכלאים אשר מתחת הן רכין כי אז יש בדבר חשש זה של כריכה ואיסור זה הוא מדרבנן דאלו מדאוריתא מותר אפילו כשהן רכין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [שם] לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך, ובירושלמי אמרו דכרים וכסתות אף על פי שהן קשים כמלאים אסור לישב עליהו מדרבנן לפי שהן נכפלין על היושב בהן, אבל ברכין דליכא חשש העלאה מותר לישב בהן מכיון שהם קשין, וטעם הענין מפני שהכתוב אסר שעטנז בלשון לבישה, כלומר דרך מלבוש הוא שאסור ולא בענין אחר. ומטעם זה התירו לנו מורינו ישמרם אל לתת על ראשינו כובעין העשויין מלבדין להגן מן השמש מפני שהן גם כן קשים מאד ולפיכך אף על פי שיש בהן כלאים התירו אותן לפי שאין דרך לבישה בדבר קשה כל כך, ויש שרוצה להחמיר על עצמו בזה ולא מיחו בידו. ומטעם זה דרך מלבוש אסרה תורה התירו גם כן למוכרי כסות למכור כדרכן ובלבד שלא יכוונו להתחמם בהן כלל, ומכל מקום אף על פי שהתירו דבר זה הסרסורין הצנועין וטובים מפשילין בגדי הכלאים כשמוכרין אותם במקל לאחוריהן שלא יגעו בהן. ואמרו זכרונם לברכה שהכלאים אין להם שיעור אפילו חוט אחד בבגד גדול אוסר הכל עד שיסיר אותו. הכלך שהוא כעין צמר והוא גדל על האבנים שבים המלח אסור עם הפשתן מדרבנן מפני מראית העין. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת כלאים [פרק תשיעי] ובמסכת שבת ובסוף מכות. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ועובר על זה ולבש כלאים דאוריתא או התכסה בהן חייב מלקות, ובכלאים דרבנן חייב מכת מרדות דרבנן, והלובש כלאים ואפילו כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת, אבל הוציא ראשו מן הבגד והחזירו הוציא ראשו והחזירו אף על פי שלא פשט הבגד כולו חייב על כל אחת ואחת, ובמה דברים אמורים שהוא חייב אחת על כל היום כולו כשהתרו בו התראה אחת אבל אם התרו בו ואמרו לו פשוט והוא לבוש בו ושהה כדי ללבוש ולפשוט אחר שהתרו בו הרי זה חייב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה ואף על פי שלא פשט.
